גישה זו מתאימה את הטיפול למטופל ולא את המטופל לטיפול. נקודת המוצא בגישה זו איננה מתוך "הנכון" ו"הלא נכון". אין צורת הבעה או דרך ביטוי נכונה אחת והפריד בין אמנות אחת לאחרת מצר את טווח פעילותו של המטפל. למטופל אפשרות להביע את רגשותיו בכל צורת ביטוי שיבחר- אחת או יותר, כאשר למטפל אפשרות לתת מענה או להתייחס לביטוי זה דרך צורת ביטוי אחרת. שילוב זה יוצר "שיקוף" אמנותי של המטופל, האמנות הינה אמצעי בלבד ואיננה תופסת מקום מרכזי אחד. על המטפל להיות רגיש וקשוב ולאפשר מקום ביטוי רחב ככל שניתן למטופל. גישה זו המאפשרת דרכי ביטוי רבות לנושא מסוים יוצרת עומק ומחדדת נושא זה. התהליך מתרכז בקשר הרגשי בין המטפל למטופל המאפשר פתיחות וספונטאניות ביחסי מטפל מטופל ומסייע בבניית האמון ההדדי.
מכאן הדגש על פיתוח הרגישות, היצירתיות, הספונטאניות ויכולת ההכלה של הסטודנט ולא על יכולותיו האמנותיות.
הסטודנט רוכש התנסות בתרפיה באמנויות שונות במהלך לימודיו להקנות לו ביטחון בעבודה בכל אמנות שיבחר.
